מאת: שרה הרמתי

שני אובחנה כחולת קוליטיס בגיל 17. אחרי שנה של כאבי בטן, שלשולים, וחולשה לא מוסברים, המלווים ברמזים שאולי הכל נפשי, האבחון כמעט היווה הקלה ונתן תקווה כיוון שהאבחנה אפשרה לשני לקבל טיפול. הטיפול התרופתי הביא להקלה משמעותית בסימפטומים, כך שלקח זמן עד שהבינה את מלוא משמעות האבחנה: היא סובלת ממחלה כרונית, שגם כשנראה שהיא משתפרת, תמיד תחזור להופיע. העתיד צופן בחובו אי ודאות, תקופות של חולי, התרופות מביאות הקלה רק לפעמים, ולמחלה אין ממש מרפא.

אחרי שעיכלה את המידע  שני הצליחה לעשות הדחקה בריאה שלו במשך רוב הזמן: לא חשבה על הנושא יותר מדי, המשיכה עם חייה כרגיל בתקופות הטובות, לא שקעה בדיכאון בזמני החמרה בדלקת וחזרה לפעילות רגילה מיד כשמצבה הבריאותי השתפר. חייה של שני התנהלו כפי שהיו מתנהלים ללא המחלה – היא למדה, עבדה, התאהבה והתחתנה, והרגישה שהמחלה הכרונית לא צריכה לפגוע בהערכתה העצמית או תפקודה.

המצב השתנה בתקופת החמרה לקראת סוף שנות העשרים של חייה, שהתרחשה לאחר פרק זמן ממושך של רמיסיה. תנודות במצב הבריאותי לא היו דבר חדש לשני, אך הפעם התגובה שלה הייתה שונה. אפשר להעלות הרבה השערות לגבי המקור לשינוי - אולי ההתלקחות הייתה חמורה יותר; אולי תופעות הלוואי של התרופות הורגשו יותר; אולי מחשבות לגבי כניסה להריון העלו שאלות לגבי יכולת התפקוד שלה כאם במצבים אלו. הסיבה היא לא העיקר, התוצאה הייתה שהפעם ההבנה שהיא סובלת ממחלה כרונית שתלווה אותה לאורך חייה עברה את מחסום ההדחקה. שני הרגישה שאינה מסוגלת לעבור עוד תקופת חולי וכאבים או להתמודד עם הדאגות לגבי העתיד ושקעה בדיכאון.

אנשים סביב שני זרקו לה לעיתים תכופות אמירות כמו "את צריכה להירגע, מתח מחמיר את המחלה" או רמזו שהבעיה הבריאותית היא סימן לקונפליקטים נפשיים עמוקים ועליה לטפל בהם אם היא רוצה שמצבה ישתפר. שני אומנם הסכימה שהיא צריכה טיפול נפשי, אך לא חשבה שיש לה בעיות פסיכולוגיות משמעותיות ולא ראתה את עצמה כאדם לחוץ במיוחד. בהתאם, שני חיפשה טיפול אצל אדם המכיר את נושא המחלה וההתמודדות הנפשית עמה, שיתמקד במצב הנוכחי וייתן לה כלים להתמודד עמו ולא ילך לכיוונים שהיא רואה כלא רלוונטיים. חשיבה זו הובילה את שני לטיפול בהל"ר –המרכז לפסיכולוגיה רפואית. באחת משיחותינו שני אמרה לי שמצאה את מקומה אצלי כשהצעתי לה להתחיל עם תרגיל דמיון מודרך, בו התבקשה לחזור לזיכרון ילדות מנחם ותומך. התחלת הדרך הטיפולית בהתחברות למשאב פנימי שלה הייתה מה ששני חיפשה – התמקדות בכוחות ובנקודות החוזק שלה על מנת שתוכל להבין מה קורה לה כעת ולהתמודד עם המצב.
 
ואכן, שני הייתה זקוקה להרבה חוזק באותה תקופה, שהייתה אחת הקשות מכל הבחינות. מחלתה
החמירה מאוד והיא סבלה מחודשים של התלקחות כמעט מתמדת, כאבים וחולשה גופנית מתמשכת, אשפוזים וניסיונות תרופתיים שונים שלא הצליחו לשפר את מצבה. בסופו של דבר רופאיה הגיעו למסקנה שאין מנוס ויש לבצע ניתוח לכריתת המעי הגס.

אחרי כריתת המעי שני חיה במשך מספר חודשים  עם סטומה ופאוץ' חיצוני שמילא את תפקודי המעי הגס. לאחר תקופה היה צורך בניתוח נוסף על מנת לחבר את הפאוץ' למערכת העיכול שלה.  בתקופה זו שני התמודדה עם קשיים רפואיים ועברה טיפולים רבים, אך הקושי הגדול יותר מבחינתה היה הקושי הנפשי. שני הרגישה שהיא כבר לא מכירה את גופה, שהוא זר לה והיא לא יודעת איך לחיות אתו. פעולות פשוטות שהיו מובנות מאליו דרשו מחשבה והתארגנות והיא הרגישה שהיכולת לחיות באופן ספונטני וחופשי אבדה לה. בעבר שני ראתה את מצבה כקושי בריאותי ספציפי שאינו משליך על אישיותה והערכתה העצמית, אולם תפיסה זו השתנתה כעת.למרות שנאמר לה שמדובר במצב זמני היא הרגישה חריגה, שונה משאר האנשים ושלעולם לא תחזור להיות אדם נורמאלי. החשש מתקלה שתחשוף את סודה לזרים ומקולות וריחות מביכים גרמו לה לרצות להימנע מקשרים ומפגשים חברתיים.

לדבריה, בתוך המערבולת הרגשית הזו, שני חוותה את המפגשים הטיפוליים כמקום הבטוח היחיד.  למרות שבן זוגה ומספר חברות קרובות עמדו לצידה ותמכו בה באופן מלא, היא לא הייתה מוכנה לדבר איתם על מה שהיא מרגישה. בחיי היומיום היא ניסתה להדחיק את הקושי שהיא חווה להתעלם מכל נושא הסטומה ככל הניתן, כך שבעצם לא הייתה מוכנה לקבל את עצמה במלואה אלא הרחיקה חלקים שלה מעצמה. היא הייתה מוכנה להתחבר להרגשותיה ולעצמה במלואה, כולל הסטומה, רק בחדר הטיפולים.

העבודה עם שני הייתה בכמה מישורים, מישור אחד היה תמיכתי - הזמנה שלה לבטא את כל מה שהיא חווה ומרגישה, כשאני מוכנה להישיר איתה מבט על כל התמונה ומזכירה לה בכך שהיא לא צריכה להתנתק מחלקים שלה ואפשר לקבל אותה בשלמותה. חוויה זו, של דיבור על קשייה עם אדם המקבל אותה ומביע בה עניין היוותה משקל נגד לחששות של שני שאי אפשר לקבל אותה עם הסטומה ושהיא צריכה להסתיר את הנושא הסטומה אם היא לא רוצה לחוות דחייה.

מישור שני היה עבודה עם דמיון מודרך ומדיטציה שאפשרו לשני להירגע ולהתחבר לעצמה. שני נעזרה מאד בתרגילים של התחברות למשאבים פנימיים - זיכרונות עבר, מקום בטוח - וכן בתרגילים בהם למדה להתמקד בתחושות גוף שונות ולפרוק את המתח.

 מישור נוסף היה דיבור מעשי על חייה והתמודדות עם הקשיים שהסטומה העלתה. כך למשל בתחילת תקופת הסטומה שני נמנעה מפעילויות רבות שנהנתה מהן בעבר בשל החשש מתקלה בסטומה. כך למשל, חיי המין שלה הוגבלו באופן ניכר כיוון שחששה שהסטומה תפתח ותכולתה תישפך בזמן קיום יחסי מין. חלק מהעבודה הטיפולית התבססה על חשיפה מחשבתית לנושאים ששני חששה מהם – היא התבקשה לדמיין בצורה חיה תקלות שונות, כולל התגובות של אנשים סביבה ותגובותיה הרגשיות למצב. בניסיון הראשון  שני הרגישה זעם על חוסר הצדק שבמצבה, המאלץ אותה להתמודד עם דברים קשים שהיא לא מוכנה להם, אך כשלא ויתרה והמשיכה לדמיין תסריטים שונים היא הצליחה לאפשר לעצמה להיחשף לאפשרות של תקלות שונות ולמצוא דרכי פעולה שיאפשרו לה להתמודד עם המצב.

יום אחד שני סיפרה בניצחון כי אחד הדברים שחששה מהם אירע במציאות -  היא הייתה עם מספר חברים טובים, ונוצר מצב בו קיום הסטומה בחדר היה מורגש. שני התכווצה ורצתה להיעלם, אך חבריה לא התייחסו לדבר והיא  הופתעה לגלות שניתן לעבור רגעים אלה ולהמשיך לחיות. מעבר לכך, שני הרגישה שהחוויה הלא נעימה דווקא חיזקה אותה, כיוון שהחוויה המחישה באופן ברור שהיא זכתה לחברים אוהבים ותומכים הנמצאים לצידה גם ברגעים פחות נעימים.

כעבור מספר חודשים שני עברה ניתוח בו הסטומה נותקה, הפאוץ' הוכנס לתוך גופה, ופרק מוזר ומבלבל זה בחייה הסתיים. ניתוח זה שיפר אומנם את מצבה והקל על ההתמודדות, אולם
שני ממשיכה להתמודד עם מורכבויות פיזיות שונות – מדי פעם צצות דלקות, מחלות ובעיות עם
הפאוץ' ושני ממשיכה להסתייע בטיפול פסיכולוגי רפואי מפעם לפעם על מנת להתמודד בצורה הטובה ביותר עם קשיים אלו.

סיפורה של שני ממחיש את האופן בו התערבות של פסיכולוג רפואי יכולה לסייע לאדם המתמודד עם בעיה רפואית כמו חיים עם סטומה. בניגוד לטיפול פסיכולוגי "רגיל", טיפול על ידי פסיכולוג רפואי הוא טיפול הממוקד בהווה ומטרתו להקנות לאדם כלים להתמודד עם מצבו תוך התחשבות בקשיים פיזיים ונפשיים ובגורמים מערכתיים שונים כגון יחס משפחתו וחבריו, השפעת המחלה על תפקודו התעסוקתי והחברתי והתמודדותו במערכת הבריאותית. אופי הטיפול משתנה בהתאם למערך הכולל הייחודי של כל אדם, למורכבויות איתן הוא מתמודד ולשלב בו הוא נמצא מול המחלה.

במידה והאדם מגיע לטיפול עם פרוץ המחלה הטיפול מתמקד בשלב הראשוני בתמיכה וחיזוק בהסתגלות למצב החדש, הבנת הידע הקיים ורכישת ידע נוסף ובעיכול ועיבוד של השלכות המצב הבריאותי על חיי האדם בהווה ובטווח הארוך. במידה והאדם חווה קשיים בהתמודדות מול המערכת הבריאותית או בניהול המחלה נעשית בפגישות עבודה המסייעת לו למצוא דרך התמודדות שתאפשר לו להתמודד עם קשיים אלו בצורה הטובה ביותר.

במקביל לעבודה זו או אם האדם אינו מגיע לטיפול עם פרוץ הבעיה הרפואית אלא בשלבים מאוחרים יותר, הטיפול אצל פסיכולוג רפואי נוגע בין היתר בתחומים הבאים:
• זיהוי מורכבויות נוספות שהאדם מתמודד איתן. פעמים רבות הקשיים של האדם לא מסתכמים במצבו הבריאותי, וחלק מהאנשים מתמודדים עם בעיות שונות, בין אם המדובר במצבים נפשיים שונים כמו חרדות או דיכאון, או בקשיים סביבתיים כמו היעדר תמיכה מספקת מהסביבה הקרובה, משברים במשפחה או בעיות תעסוקתיות. בתחילת הטיפול הפסיכולוג הרפואי מבצע אבחון כולל המתייחס גם לנקודות אלו, תוך שימוש בכלי הערכה גמישים ומהימנים, על מנת שהטיפול יתן מענה כוללני לאדם.
• כאב ואי נוחות פיזית. בחלק זה האדם לומד טכניקות להתמודדות עם הכאב או חוסר הנוחות. דמיון מודרך, טכניקות הרפיה וביו פידבק הם הכלים המרכזיים בתחום זה.
• עידוד התנהגות תומכת בריאות. המצב הבריאותי הוא עובדה נתונה, אך לאדם יש יכולת להשפיע על מהלך המחלה. כך למשל, אם האדם לא יתחזק את הסטומה לפי ההנחיות, הסיכוי לתקלות לא נעימות או זיהומים יגבר. כמובן שהאדם יודע זאת, אולם קושי לקבל את המצב או תחושה שאינו יכול להתמודד עם הקשיים עלולים להוביל להתנהגויות שיפגעו בו. במהלך הטיפול יובנו המגנונים שמקשים על האדם להתנהל בצורה התורמת לבריאותו ותעשה עבודה על מנת לפתור מכשולים אלו ולסייע לו לנהל את הבעיה בצורה מוצלחת.
• קשיים חברתיים. כפי שהודגם בסיפורה של שני, חיים עם סטומה יכולים לגרום לחששות שונים בתחום החברתי. הטיפול מאפשר לאדם לבחון את חששותיו, להתמודד עם המצוקה שההתמודדויות חברתיות מעלה ולחשוב על דרכי התנהלות שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים בעייתיים עבורו מבלי שתפקודו החברתי יפגע.
• הערכת כוחות וחלקים בריאים. בחלק זה האדם מבנה יחד עם הפסיכולוג את סיפור חייו, תוך הבנת מקום המצב הרפואי בתוך סיפורו ומציאת הכוחות ודרכי ההתמודדות לאור סיפור חייו ותפיסתו העצמית.
• עיבוד האבל. אנשים רבים המתמודדים עם מצב רפואי כמו סטומה מרגישים אובדן כבד וחווים אבל על חייהם הקודמים. אבל הוא תהליך נחוץ ובריא, אך אבל מופרז באורכו או באינטנסיביות שלו הוא בעייתי. הטיפול אצל פסיכולוג רפואי מאפשר להכיר באובדן ולעבד אותו בצורה בריאה שתאפשר לאדם להמשיך בחייו ללא פגיעה מתמשכת בתפקודו או בחייו הרגשיים.
• בחינת מנגנוני ההגנה של האדם. מידה מסוימת של הדחקה היא בריאה ואף הכרחית לתפקוד תקין, כיוון שחשיבה ללא הרף על הבעיה הרפואית אינה מאפשרת להמשיך בחיים כסדרם. לעומת זאת, הדחקה מופרזת או הכחשת המצב הרפואי אינן מאפשרות לאדם לראות את המציאות בצורה נכונה ולהיערך למצב החדש. כמו כן, במידה והאדם לא עיכל את מצבו, החרפת המצב הבריאותי תחווה על ידו כרעם ביום בהיר ועלולה לגרום לתגובות כמו דיכאון או חרדות עזות שיקשו עליו להתמודד.
• טיפול בהיבטים הנלווים לחולי. הבעיה הבריאותית עלולה ליצור קשיים נוספים אצל האדם ומשפחתו, כגון דיכאון, חרדות או מוגבלות וקשיים בתפקוד המשפחתי. ברמה האישית הפסיכולוג הרפואי מסייע לאדם להתמודד עם קשיים רגשיים או הגבלה תפקודית שנוצרו בעקבות המצב הבריאותי. ברמה המערכתית הפסיכולוג הרפואי מבצע התערבויות זוגיות, משפחתיות או התערבויות מערכתיות עם הצוות הטיפולי. כך למשל, הסטומה עלולה להעלות חששות שונים בתחום הזוגי ובתחום התפקוד המיני, שלא תמיד מדוברים, או מדוברים בדרך שאינה מאפשרת דיאלוג אמיתי. במידת הצורך חלק מהטיפול יוקדש ליצירת דיאלוג בנושאים חשובים אלו, בצורה שתאפשר דיון פתוח ופרודוקטיבי בו כל צד יוכל להביע את רגשותיו ומחשבותיו, ובני הזוג יוכלו לבחון את השפעות הסטומה על הזוגיות ולחשוב יחד על דרכי התמודדות עם המצב.

מרכז הל"ר - המרכז לפסיכולוגיה רפואית  WWW.MED-PSYCH-ISRAEL.COM  מציע טיפול פסיכולוגי רפואי. הכותבת היא פסיכולוגית רפואית והמנהלת הקלינית במרכז הל"ר.